אפַּרְִיל 42, אָשָׁאפֶנְבּוֹרְג, גֶּרְמַנְיָה.

שָׁלְחוּ סוֹף סוֹף אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִכָּאן,

אֲבָל כְּבָר אָז, בֵּין 36 לִ־39 אָסְרוּ לִסְחֹר אִתָּם.

אֲבלָ בּמִַּשְׁפּחָהָ שֶׁלּיִ

נָתְנוּ כָּל הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה, כֶּסֶף לְמִשְׁפַּחַת שְׁטֵרְן.

שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם מָה לֶאֱכֹל. שֶׁיִּתְפְּרוּ בְּגָדִים.

כְּשֶׁהִגִּיעָה פְּקֻדַּת הַגֵּרוּשׁ, הֵם בָּאוּ אֶל סָבָתִי

לְהַשְׁאִיר אֶת חֶפְצֵיהֶם.

אֲבָל לֹא הָיָה מָקוֹם, כִּי הָיִינוּ כְּבָר שִׁשָּׁה יְלָדִים.

בַּסּוֹף הִשְׁאִירוּ רַק שְׁתֵּי שְׂמִיכוֹת פּוּךְ.

שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם. כְּשֶׁיַּחְזְרוּ.

הפואמה הטבטונית מתארת את אחד ממסעותיו של המשורר לטבטוניה, גרמניה. את המסע הזה עורך המשורר אחת לשנה כבר ארבעים שנה, כדי לפגוש שם את מרטינה חברתו. אף שבזמן המלחמה השתייכו הוריה להיטלר יוגנד, הם אוהבים מאוד את האורח היהודי שמבקר אותם בכל שנה.

זהו מסמך מצמרר, המאיר את זוועות השואה באור נוקב, לעתים פיוטי ולעתים דיווחי, תוך שימוש בארכיטיפים תנכיים רבים. ברם את הכליה והמוות –  גם של אלה הנושמים עדיין – מנקבת קרן אור של אהבה, זו של המשורר ומרטינה, המצולקים שניהם ממעשי האבות.

כמו פאול צלאן כתב שמעון מרמלשטיין פוגה, וגם בפואמה הטבטונית, כמו בפוגת המוות, מוצג-מולחן הסיפור דרך עיניהן של דמויות רבות. גם כאן חושפת דמותו של המשורר, הנוכחת לצד דמותו של הקלגס, את פניה של המקשה הקרויה "היהודים", וגם כאן סופגות הדמויות הנשיות את תמצית המציאות האפלה, המתוארת מבעד לעיניהן באופן יפהפה להחריד.