המלך הנרי החמישי, שהצליח לכבוש לכתר האנגלי את מה שנחשב לממלכת צרפת השלמה, נתפס בתקופת ההגמוניה הטיודורית וגם לאחריה כגיבור לאומי בעל ממדים מיתולוגיים כמעט.
ויליאם שקספיר לא היה הראשון שתרם במחזהו את חלקו להנצחת המיתוס הלאומי המפואר. גם הדורות הבאים ראו בו סמל לגיבוש לאומי המתגבר על סכנות העומדות בפני האומה. בתמיכת משרד ההסברה הבריטי יצר לורנס אוליביה בשנת 1944 אֶפּוֹס פטריוטי שפיאר את הפלישה לצרפת ומנהיגה אפילו במחיר השמטות מכוונות של מצבים מביכים במחזה. בגרסתו הקולנועית של קנת' בראנה, בשנת 1989, הוחזרו התמונות המושמטות והודגש הכאב והכיעור שבמלחמה.

מהו אפוא המאפיין העיקרי של הנרי החמישי? האם הוא אפוס מלחמתי נאדר גבורה, או מחזה אנטי מלחמתי? ושמא הוא מעין מזיגה בין השניים? לא רבים החולקים על כישוריו של הנרי כמלך בעל תבונה מדינית ומצביא נועז, אבל הנוקשות וחוסר החֶמלה המאפיינים את מהלכיו, ובכללם פקודתו מעוררת המחלוקת להרוג את השבויים הצרפתים במהלך קרב אז'ינקוּר כדי שלא יהוו מעמסה מיותרת, אינה עולה בקנה אחד עם דמותו השקולה ומעוררת ההשראה המוסרית של גיבור התרבות הנערץ. בתקופה שבה היה הנרי מושא להערצה גורפת, הצליח שקספיר להעלות לדיון את דמותו של הגיבור הלאומי, על האורות והצללים המתקשרים בדמותו.

המחזה החשוב הזה, שמשמעותו הפוליטית והתרבותית פורצת את גבולות הזמן שבו נכתב, טרם הועלה על הבמה העברית, והוא מגיע עכשיו לקורא העברי בתרגומו הקולח והעדכני של אברהם עוז, כשהוא מלווה במבואות והערות מאירות עיניים.