באחת ההקדמות לספרו כתב קאמי: “המיתוס של סיזיפוס מנסה להשיב על בעיית האיבוד לדעת כשם שהאדם המורד מחפש פתרונים לבעיית הרצח; וזה כן זה בלא להסתמך על ערכים נצחיים אשר נעלמו, אולי זמנית, או סולפו באירופה של ימינו- - - מותר ואף הכרח הוא לשאול: היש משמעות לחיים? לכן מותר להתייצב גלוי עיניים נוכח בעיית ההתאבדות. התשובה הבוקעת מבעד לפרדוקסים העוטים אותה היא: אפילו אין אדם מאמין באלוהים אסור לו להתאבד. ספר זה, שנכתב ב־1940 בעצם האסון שפקד את צרפת ואת אירופה, מצהיר כי אף בתוך תחומיו של הניהיליזם אפשר למצוא את האמצעים כדי לחרוג אל מעבר לו- - - אף על פי שהמיתוס של סיזיפוס מציג בעיות שאין להן פתרונים, בעיניי הוא בגדר הזמנה מפוכחת לחיות וליצור בתוך תוכו של המדבָּר“.

תקופתנו נענתה למסר של קאמי, והגותו נעשתה מתקבלת על הלב על הרקע הנורא של שתי מלחמות העולם והסכנה ללא תקדים של פצצת המימן. ספר זה שבו מדמה הוגה הדעות הנודע את מנת גורלה של האנושות לגורלו של סיזיפוס – הנאלץ לגלגל את הסלע אל ראש ההר במחזור אי־סופי של עמל מפרך – הוא פתח אל עולם מחשבה שרק למראית עין דומה הוא לפילוסופיה של פסימיזם וייאוש, ולאמיתו של דבר הרי הוא אני מאמין הקורא לבני אדם לאשר את החיים באופן ההרואי ביותר ודוחה כל ברירה – הן זו של האיבוד לדעת הפיזי והן זו של ההתאבדות הפילוסופית, כלומר הנחמה שבאשליה.