ויקטור מדוכא: אהובתו נטשה אותו, הסיפורים הקצרים שלו קצרים מדי, ואפילו החשמל בדירתו נותק.
חברו היחיד בעולם הוא מישה, הפינגווין שלו. מישה הוא העד היחיד למצוקתו של ויקטור,
ויחד הם שוקעים בדיכאונם לתוך הילולת סביאה של וודקה ודגים. יום אחד נופלת לידיו של ויקטור
הזדמנות פז: הוא מתמנה לתפקיד כותב ההספדים של עיתון גדול. ויקטור מצליח מאוד בתפקידו,
והעורך הראשי שולח אליו את חברו, שנקרא אף הוא מישה, שמזמין ממנו הספד על אחד מעמיתיו המפוקפקים.

ויקטור שופך באוזני מישה, "הלא פינגווין", את תסכוליו מעבודתו: כל האנשים שהוא
מכין להם הספדים פשוט מסרבים למות, והוא מייחל ליום שבו יוכלו הספדיו לראות אור.
למרבה האימה, משאלתו מתחילה להתגשם.

זוהי סאטירה חריפה על מאפיה ותקשורת, פוליטיקה ופינגווינים, במיטב המסורת
של גדולי הסאטיריקנים הרוסים.