הספר שלפנינו עוסק בתופעת הכיתתיות בישראל, צמיחתה ושגשוגה בתקופת הבית השני. המחבר בודק את התופעה במתודות של מדעי החברה, ומשווה אותה לתופעות דומות בתקופות אחרות בהיסטוריה הישראלית ובתולדות עמי העולם.
את הכיתתיות היהודית בתקופת הבית השני רואה המחבר כתופעה חברתית-דתית שיש להסבירה על רקע מציאות התקופה ומאורעותיה: המפגש עם תרבות יוון, תהליך העיוור בחברה היהודית, גידול שכבת האוריינים, הכמיהה האסכטולוגית לגאולה שלמה קרובה והשאיפה לעצמאות פוליטית.
הספר דן בכתות שעלו על בימת ההיסטוריה במאה הראשונה לספירה - הפרושים, הצדוקים, האיסיים וכת המגילות, ומרחיב את הדיבור על הכת שהקים ישו מנצרת. כת מוגדרת בספר כקבוצה וולונטרית, שעם הקמתה היא תוחמת עת עצמה כך שכל הנמצא מחוץ לגבולותיה מוגדר בהכרח כזר. נגד הזרים החדשים האלה מוחלט מקבוצת הפנים, זאת למרות שאינם נכרים אלא בני ברית. אבל לדעת חברי הכת – קבוצת הפנים – הם, הזרים החדשים, אינם מקיימים כהלכה את מצוות התורה ומשום כך יש להיפרד מהם ולדחות את מנהגיהם בסוגיות קארדינליות כמו חיתון, קשרים כלכליים, מנהגי אכילה ופולחן.

פרופ` אלברט באומגרטן מלמד במחלקה לתולדות עם ישראל באוניברסיטת בר-אילן. בשנים 1973-1984 לימד במחלקה למדעי הדתות באוניברסיטת מקמסטר, קנדה, בשנים 1993-2000 עמד בראש המרכז לאנתרופולוגיה דתית ע``ש יעקב טויבס באוניברסיטת בר-אילן.