"ההיסטוריה היא זיכרונן של מדינות". כך כותב הנרי קיסינג'ר בספרו הראשון, "עולם שהושב", שבו הוא מגולל את ההיסטוריה של אירופה במאה ה-19 מנקודת מבטם של מנהיגי אוסטריה ואנגליה. הוא מתעלם מהמיליונים שסבלו ממדיניותם. מנקודת המבט שלו, ה"שלום" שממנו נהנתה אירופה לפני המהפכה הצרפתית "הושב על כנו" בחוכמתם הדיפלומטית של כמה מנהיגים לאומיים. אבל עובדי המפעלים באנגליה, האיכרים בצרפת, האנשים הלא-לבנים באסיה ובאפריקה, הנשים והילדים בכל מקום שלא השתייכו למעמד העליון – כל אלה חוו עולם של כיבוש, אלימות, רעב וניצול; לא היה זה עולם שהושב על כנו אלא עולם שהתפורר.

אני לא מתכונן לספר את ההיסטוריה של ארצות הברית מנקודת המבט של מדינות. אומות אינן קהילות ומעולם לא היו. מי שמציג היסטוריה של ארץ כלשהי כסיפורה של משפחה מסתיר קונפליקטים עזים – מדי פעם בולטים, ככלל מודחקים – בין כובש לנכבש, בין אדון לעבד, בין בעל הון לפועל, בין שולט לנשלט בתחומי המין והגזע. עולם שכזה הוא עולם של מאבק, עולם של תליינים וקורבנות. ובמילותיו של אלבר קאמי, "בעולם כזה חובתו של אדם חושב היא לא לעמוד לצדם של התליינים".

אני מעדיף אם כן לספר על גילוי אמריקה מנקודת המבט של בני הארוואק, על החוקה מנקודת המבט של העבדים, על אנדרו ג'קסון בעיני בני הצ'רוקי ועל מלחמת האזרחים בעיני האירים של ניו יורק; אני מעדיף לגולל את סיפורה של מלחמת מקסיקו בעיני העריקים מצבאו של סקוט, את סיפור עליית התעשייה בעיני הנשים הצעירות במפעלי הטקסטיל של לוול (Lowell), ואת מלחמת ספרד-אמריקה בעיני הקובנים. אכתוב על כיבוש הפיליפינים בעיני החיילים השחורים בלוזון, על העידן המוזהב בעיני חקלאי הדרום, על מלחמת העולם הראשונה בעיני הסוציאליסטים, ועל מלחמת העולם השנייה בעיני הפציפיסטים. כמו כן אסתכל על ה"ניו דיל" בעיני שחורים בהארלם, ועל האימפריה האמריקאית שלאחר המלחמה בעיני העובדים באמריקה הלטינית. וכך הלאה.

מובן שאני מוגבל כשם שכל אדם מוגבל כשהוא מנסה "לראות" את ההיסטוריה בעיניהם של אחרים.
אינני מתכוון להתאבל על הקורבנות ולגנות את התליינים. עדיף שנשמור את הדמעות והזעם שלנו להווה ולא לעבר, מה גם שהקווים אינם תמיד ברורים. בטווח הארוך, המדכא גם הוא קורבן. בטווח הקצר (והרי כל ההיסטוריה האנושית עד ימינו מורכבת מטווחים קצרים), הקורבנות הנואשים והנגועים באותה תרבות שמדכאת אותם, מכלים את זעמם בקורבנות אחרים.

עם כל ההבנה למורכבות העניין, הספר הזה מטיל ספק בממשלות ובניסיונות שלהן ללכוד אנשים רגילים בתוך רשת סבוכה של לאומנות שמתחזה לאינטרס המשותף של הקהילה. אנסה שלא להעלים עין מאכזריותם של הקורבנות אלה כלפי אלה בעודם כלואים בקרונות-הבקר של השיטה.
אינני רוצה ליפול לרומנטיזציה. אך אני נזכר, בפרפראזה גסה, במשפט שקראתי פעם: "זעקת האביון איננה תמיד צודקת, אך אם לא תקשיב לה לעולם לא תדע מהו צדק".

אינני מתכוון להמציא ניצחונות של התנועות העממיות. אך היסטוריון שמציג את העבר כרצף של כישלונות הופך למשתף פעולה במעגל אין-סופי של תבוסות. היסטוריה יצירתית היא היסטוריה שצופה פני עתיד אפשרי ואינה מכחישה את העבר. אני מאמין שהיסטוריה כזאת יכולה להדגיש את האפשרויות העתידיות הטמונות באותם רגעים חבויים בעבר שבהם, גם אם רק בהבזקים רגעיים, בני אדם הפגינו יכולת להתנגד, להתלכד ולעתים אף לנצח. אני מניח, או שמא רק מקווה, שהעתיד שלנו טמון ברגעי החמלה בני-החלוף של העבר; בהם ולא בכל המאות המוחצות של הלוחמה.