“איך בא לי שיבינו את מה שאני רוצה לומר. 

פשוט שיתבוננו בי, או במה שאני כותב. שיבחינו בי,
בנפש שלי.

שיראו כמה אהבה, כמה שלום וכמה עצבות יש בי. 

כמה נוח לי לכתוב באופן לא-סביר וכמה אני מקפיד על כל פסיק או טעות. 

כמה אני מחפש משמעות בדברים הקטנים. 

כמה אכפת לי ממה שלא כולם רואים.

או נמנעים.

ולפעמים אני פשוט מביס את עצמי בציניות מרה,
שמחכה בפינה

כדי שתהיה לי סיבה – לשורה הבאה“.

מחשבות, נקודות מבט, מצבים ומפגשים נקבצו לאוסף תובנות זה, שבו חושף המחבר מנבכי נפשו. האשמה היחידה שלו היא שטוב לו. הוא חי, אוכל בחוץ, מארח בחורות בדירה, מחובק על ידי משפחתו וחבריו, אוהב לנגן ואוהב להקשיב. אבל בתוכו פעור בור עמוק, ובמילים מושחזות, מדויקות ונוגעות, מגוף ראשון, הוא נחשף ללא כחל וסרק, ומלמד משהו על העול שבלהיות אדם חושב.

"אני כלום“, הוא כותב, "וכלום זה מעולה. אם לא נפחד מהכלום, אולי נהפוך לבני האדם הכי טובים שיש".