הטרילוגיה של בקט ("מולוי", "מאלון מת", "אלושם") - שלושה רומאנים שצמחו זה מתוך זה בשנים 1951-1947, ושה"גיבור" של כל אחד מהם "חיבר" את קודמו - נחשבת היום לאחת הפסגות של ספרות המאה ה-20, שבמהלכה גולש בקט מכתיבה מודרניסטית ג`ויסיאנית לכתיבה פוסט-מודרניסטית.

בחדרה של אמו, שאליו הגיע משותק בשתי רגליו, כותב מולוי מדי יום עמודים אחדים המספרים את תלאותיו המופלאות בדרכו אל עיר מגוריה. מוראן, סוכן חשאי, נשלח לאתר את מולוי. בסופו של דבר, את עצמו רודף מוראן ברודפו אחר מולוי, ובתוך עצמו הוא מוצא אותו. משימתם האמיתית של השניים - הכתיבה - מתחילה כאשר מסעם נכשל. מולוי לא מצא את אמו; מוראן לא מצא את מולוי.

מאלון, רתוק למיטתו בחוסר-אונים גמור, אינו גומר לחיות, אינו גומר למות. הוא ממתין למותו, ובה בשעה מנסה לעכב אותו באמצעות סיפורים ודמויות רחוקים, אך ככל שהוא מתקדם מסתבר כי הביוגרפיות שהוא בודה אינן אלא בבואות והכפלות של עצמו. מאלון, המגניב את עצמו לתוך חייהן של דמויותיו, נוכח באי היכולת שלו לומר "אני", ובה בשעה באי-יכולתו שלא לדבר על עצמו. הוא, המשותק, המעניק את סגולת הנדודים לגיבוריו, יודע שדפי המחברת שלו הם חייו, ושתנועות העיפרון המתקצר והולך הן מסעותיו.

אלושם משלים את המעגל: אין לו שם, אין לו גוף, אין לו זהות. הוא "כדור גדול מדברר". הדיבור הוא תכונתו הכמעט-יחידה. הוא ינסה לזכות את עצמו בזהות באמצעות שתי דמויות, שני שמות, אך נסיון ההתגלמות נידון לכישלון, הנובע בין השאר מן הצורך לוודא את ישותך על סמך עדותו של אחר, שיאמר לך מי אתה, בלשון שאינה שלך, שאתה מטיל ספק במהימנותה. הסיפורים, הגיבורים והנופים נעלמים, האיברים מתנוונים, נשארים רק ארבעת קירות הגולגולת והקול המהדהד ביניהם, כתמצית הפנים והחוץ.

ה"אני" הוא צופה הצופה בעצמו, ומהותו החמקמקה היא זרם מתמיד של מחשבות ותצפיות על עצמו - מקהלה של צופים, או מספרי-סיפורים, שתיכף הופכים בעצמם לנצפים, לדמויות בזרימה של היפרדות-התלכדות.

עשרים שנה אחרי שתירגמה לראשונה את `מולוי` ובעקבותיו את האחרים, שבה הלית ישורון - עכשיו כבר לאחר שני כרכים של פרוסט - ותירגמה מחדש את הטרילוגיה.