מישל פוקו, "דייר קנאי של המרחב", מנסח בהרצאה שנשא בשנת -1967 בפני קהל ארכיטקטים – "על מרחבים אחרים" – כמה מעקרונות העימות עם "צאצאיו האדוקים של הזמן". הרצאה זו מתחקה אחר השלכות המעבר ההיסטורי שהתרחש במאה ה-20 ממחשבה המאורגנת לאורך ציר הזמן (השושלתי, ההכרחי) למחשבה המאורגנת לאורך ציר המרחב (החוזי, המקרי), כשגיבורה המרכזי הוא מושג ההטרוטופיה.
ההטרוטופיה, קובע פוקו, מהווה תנאי לקיומם של חיים חברתיים. באמצעותה מאבד ההמון הסתמי את צורתו המגובבת ומתעצב בדמותה של חברה בעלת הבדלים, גוונים והיררכיות הנרשמים בצורת יחידות סגורות של מרחב וזמן. יחידות אלה הן חלק מן המרחב החברתי, אך הן נבדלות ממנו באופנים שונים. המוזיאון, בית המשוגעים, הארכיון, בית הסוהר, היריד או הרכבת – כל אלה הם חלק מן ההטרוטופיות שאותן מתאר פוקו בגניאלוגיה של השיגעון והתבונה ("תולדות השיגעון בעידן התבונה") או בגניאלוגיה של הענישה ("לפקח ולהעניש").
הקובץ הנוכחי כולל גם שני ראיונות בנושא המרחב, שנערכו עם פוקו כעבור שנים, תוך התייחסות לעבודתו המאוחרת.

אריאלה אזולאי, שתרגמה והוסיפה אחרית דבר, מלמדת תרבות חזותית ופילוסופיה צרפתית בת זמננו באוניברסיטת בר-אילן ובבית הספר לאמנות קמרה אובסקורה. ספרה האחרון, "ימים רעים – בין אסון לאוטופיה", שנכתב במשותף עם עדי אופיר, ראה אור בהוצאת רסלינג