לַיְלָה אֶחָד, אַחֲרֵי שֶׁאִמָּא אִחֲלָה לְאוֹר חֲלוֹמוֹת פָּז, נִכְנַס אַבָּא לְחַדְרוֹ,
מַחְזִיק בְּחָלִיל מוּזָר, וְאָמַר: הַפַּעַם, בִּמְקוֹם לִקְרֹא לְךָ סִפּוּר, אֲנַגֵּן אוֹתוֹ.
תְּנַגֵּן לִי סִפּוּר? הִתְפַּלֵּא אוֹר.
כֵּן, אָמַר אַבָּא, הִגִּישׁ אֶת הֶחָלִיל אֶל שְׂפָתָיו, עָצַם אֶת עֵינָיו וְחִלֵּל.
אוֹר הִקְשִׁיב, וְנִדְמֶה הָיָה לוֹ שֶׁהוּא שׁוֹמֵעַ רוּחַ, צְעָדִים וּכְבָשִׂים פּוֹעוֹת...
בהחליל המכשף והכבשה הרקדנית מספר אבא לאור בנו על המסע שעבר מאתיופיה לישראל כשהיה בגילו, ועל מה שהשאיר מאחור.