"לאן אתם לוקחים אותה?" שאלה אמא.
"לאווין," הם ענו.
אווין היה בית כלא לאסירים פוליטיים עוד מימי השאה. השם עורר חלחלה בלב כולם: זה היה שם נרדף לעינויים ולמוות... איש מעולם לא דיבר על אווין; המקום היה אפוף שתיקה מלאת פחד.

ב-15 בינואר 1982, שנים ספורות לאחר עליית האייתוללה ח´ומיני לשלטון, נעצרה מרינה נעמת בת השש-עשרה ונידונה למוות בגלל מאמר ביקורת על הממשל שפירסמה בעיתון בית הספר.
גורלה נחרץ משום שהעזה להתלונן באוזני מורתה, שבמקום ללמד חשבון היא מנהלת תעמולה מטעם הממשל.
מרינה נשלחה לכלא אווין הידוע לשמצה, אך לגורל תוכניות משלו. עלי, חבר במשמרות המהפכה, התאהב בה ובעזרת קשריו המשפחתיים הציל אותה מכיתת היורים דקות אחדות לפני הוצאתה להורג. בתמורה הוא דרש ממנה להתאסלם ולהינשא לו. כעבור שנתיים נורה עלי למוותב ידי חברי סיעה יריבה, ומרינה יצאה לחופשי. ב-1991 היגרה לקנדה.

האסירה מטהראן הוא סיפור לא ייאמן של אמונה והישרדות, עדות נוספת לכוחה של אהבה גם אל מול פני הרשע ואי-צדק.

מרינה נעמת - כיום מלצרית במסעדה באחד מפרוורי טורנטו, נשואה ואם לשני בנים - שמרה על שתיקה עד שלא יכולה עוד לשאת את סודה.