הדמיון הוא יסוד בלתי נפרד מהחיים הפוליטיים, ובכל זאת רוב הזמן עקבותיו נמחקים. מה שנוצר זכותו הופך לחלק מטבע הדברים, ואלה נדמים כבלתי נמנעים, מציאות מהאפשרות לחולל בה שינוי עולה על כל דמיון. ספרה של אריאלה אזולאי מזמין אותנו להשתתף במאמץ לשחזר כמה מקווי-הדמיון הפוליטי המודרני, לזהות בו את חותמו של השלטון ולהשתמש בדמיון אזרחי כדי לחשוב מחדש את גבולות האפשרי.
אריאלה אזולאי, מחברת הספר האמנה האזרחית של הצילום, אשר מיד עם תרגומו לאנגלית הוכר כאחד הספרים החשובים והמשפיעים ביותר בתחומו, ממשיכה בספר זה לפתח שפה חדשה כדי לחשוב את החיים האזרחיים בכלל ואת השימוש האזרחי בצילום בפרט. הספר משרטט אופק אזרחי לחיים יחד של תושבים החולקים אותו עולם, שותפים בעל כורחם למציאות שאותה הם מוזמנים לדמיין ולעצב מחדש.
אזולאי נעזרת בצילום כדי לשחזר עולם שבו נקודות מבט מתחרות נאבקות זו בזו, כאשר אף אחת מהן, גם לא זו שהתמסדה כריבונית, אינה נהנית מיתרון שנקבע מראש. היא מציעה כאן בין השאר תשובה מקורית לשאלה מהו צילום. היא מבחינה בין הצילום, שהוא פרקטיקה, אירוע וסוג של יחס בין צלמ/ת, מצולמת, מצלמה וצופה, לבין התצלום , שהוא מוצר של הפרקטיקה הזאת ומצע ליחס הנבנה מחדש בין כל השותפים לה. הצילום נתפס כאן במפורש כעניין אזרחי ופוליטי, אך התפיסה הפוליטית הזאת של הצילום אינה מתנכרת לאיכויותיו האסתטיות ואינה מבטלת אותן.
אזולאי מציעה להיפטר מהנטייה המופרכת לראות באסתטי והפוליטי שני קטבים של נגיוד המוציאים זה את זה. תחת זאת היא מציעה פרספקטיבה חדשה למחשבה על היחס בין הפוליטי לאסתטי כשני ממדים של הקיום יחד. בעשותה כן היא פותחת אופק חדש למחשבה על הממד החזותי של החיים הפוליטיים ועל האפשרות לקרוא מתוך העקבות המצולמים צורות שונות של שליטה, הישלטות ושותפות. כך למשל, במסה החזותית "ארכיטקטורה של הרס" מנתחת אזולאי את הופעתה של כיכר ציבורית מתוך מעשי ההרס שמחולל השלטון; בפרק "על תכונות הצילום" מדמיינת אזולאי תצלומים שלא צולמו. המחשבה עליהם מאפשרת לה קריאה מפתיעה בצלומים מוכרים בעקבות לאונס של נשים פלסטיניות בשלהי שנות ה-40.