בספרה, “דור שני תחת גלימתה השחורה של השואה“, מספרת המחברת, שרה סגל, על ילדותה בצל אימה ניצולת השואה. על העקה והחרדה שהטמיעה בה האם, על האחריות שקבלה על עצמה הילדה כשנעשתה העוגן להפרעותיה הבי-פולריות של אימה. איך חסתה משפחתה תדיר תחת גלימתה השחורה של השואה שנכחה תמיד בביתם. המחברת חשה את כובד מטענה של ההיסטוריה המשפחתית, את חותמו של הדור שנכחד. היא חשה כאילו היא עדיין סוחבת את המריצה עליה נחים מתי משפחתה. 

במחשבותיה, חוזרת המספרת אל ימי השואה, אל הסיפור המשפחתי המטלטל, אל בית הוריה שחרב. היא מגוללת פרשיה שחזקת אפלה נסוכה הייתה עליה משך שנים רבות. היא מגוללת את סיפורו של קרוב משפחתם ששירת בחוליה המיוחדת של הזונדרקומנדו באושוויץ, איך במשך שש שנות השואה נשף על עורפו הבל המוות. היא מתארת איך נכפה על חוליה זו של גברים יהודים חסונים, אסירי אושוויץ, לסייע לנאצים להוציא לפועל את תהליך הפתרון הסופי לבעיית היהודים. בכך היא חושפת נדבך בהיסטוריה של השואה המתאר איך תפקדה חוליה זו בשינוע תהליך ההמתה. איך תפקדו אסירי אושוויץ אלה מרגע הכנסת קורבנותיהם לתאי הגזים ועד שריפתם בכבשני המשרפות. 

בתום סיפורי השואה, עוברת המספרת אל האירועים המכוננים של ילדותה עם עלייתה עם משפחתה למדינת ישראל בת השנתיים. על הקשיים במעברת העולים בפרדס חנה, על ההתמודדות בתקופת הקיפאון של תקופת הצנע. איך בזכות “פרוטקציה" עברה משפחתה לביתם הקבוע במושבה מגדיאל שבשרון, ועל ההפליה העדתית שנוצרה לאחר שחדל האיום הפיזי על אזרחי מדינת ישראל, והיה עליהם – אשכנזים ומזרחים - לגור בכפיפה אחת.