מובנו המילולי של המונח "אנתרופוקן" הוא עידן האדם. המושג מתייחס לטביעת החותם של המין האנושי בטבע, שיוצרת הבחנה בין עידן האדם לעידנים גיאולוגיים קודמים. האנתרופוקן מייצג משבר עמוק. עד כה, האנושות מעולם לא התנסתה בשינוי נרחב ועמוק כל כך של סביבת החיים. במובן זה, החיים בעולם כיום הם בגדר ניסוי שמבוצע על הפלנטה ועל כלל יושביה. האם שוכני הפלנטה, ובהם האדם, יצליחו לשרוד בסביבת החיים העוינת של האנתרופוקן?

מול תחושת ההלם לנוכח הרס כדור הארץ, ההגות האנתרופוקנית במדעי החברה והרוח מבקשת להצביע על שינוי יסודי של רבות מההנחות המוכרות בדבר היחסים בין האנושי לטבעי. מקורן של הנחות אלו בעידן הגיאולוגי הקודם, ההולוקן, שבו התרחשה כל ההיסטוריה האנושית המוכרת. בניגוד לחשיבה ההולוקנית, שבה האוויר, הקרקע והמים הם גורמים נתונים שנמצאים ברקע הפעילות האנושית, החשיבה האנתרופוקנית מתפתחת מתוך פריצתם של גורמים אלו אל לב ההיסטוריה. אי-אפשר עוד לתאר את ההיסטוריה רק כמאבק בין אידיאולוגיות או צורות חברתיות; כדור הארץ הופך לגורם בעל תפקיד היסטורי מרכזי ואף גורלי, והאדם עצמו הופך לכוח טבע.

המקראה אנתרופוקן: עידן האדם מציגה טקסטים יסודיים פרי עטם של הוגות והוגים, חוקרות וחוקרים מובילים בחקר האנתרופוקן בעולם, בהם ברונו לאטור, אליזבת קולברט, טימותי מורטון ואליזבת פובינלי. המאמרים עוסקים בתמות מרכזיות במחשבת האנתרופוקן, בכללן "ההכחדה השישית", "ההאצה הגדולה", תפיסות זמן וטבע, היפר-אובייקטים ותפיסות אפוקליפטיות של משבר האקלים.