"נכדתה של לינדגרן, אניקה, היא בתו של בנה לארס. גם היא סבורה כי לפרק הטראומטי בחייה של סבתה, זה של לידת בנה הבכור, היתה השפעה גדולה על יצירתה. "היא כתבה לעתים קרובות על ילדים בודדים, ילדים נטושים. ברוב הסיפורים שלה קיים גם צד אפל, והיא מעולם לא היססה לכתוב על ההיבטים הכואבים של החיים", היא מציינת.

כך סבורה גם שהם סמיט, שכתבה את סיפור חייה של הסופרת השבדית כביוגרפיה לילדים, "אגדת אסטריד – סיפורה של אסטריד לינדגרן" (צלטנר ספרים, 2015). לדבריה, "גולת הכותרת היא כמובן בילבי, שהיא יתומה מאם, אבל ישנו הספר 'מיו, מיו שלי', שהרגשתי שהוא מבוסס על השנים האלה שבהן שהה בנה במשפחה אומנת. הספר הזה מספר על ילד שחי במשפחת אומנה, אצל זוג הורים שלא אוהבים אותו. הם רצו בת אבל קיבלו בן, ועוד שובב, והם לא מצליחים להסתגל לזה. הספר מתחיל בתיאור של הילד יושב על ספסל בפארק, בועט בבקבוק בירה ומסתכל על הדירות המוארות שבהן משפחות שונות יושבות לאכול את ארוחת הערב. הוא חושב על כל הילדים המאושרים במשפחות הללו וכמֵהָ לדמות אב משלו".

ב"מיו, מיו שלי" מספקת לינדגרן לגיבור שלה מפלט מהבדידות, מהייאוש ומהפנטזיות על הורה אוהב באמצעות שד שמטיס אותו לארץ אגדית, שבה הוא פוגש את אביו, המכהן כמלך של אותה ממלכה. "אבל לינדגרן כל כך לא מטייחת את המציאות. גם כשמגיעים לממלכת הדמיון, והילד מוצא את אביו, והוא מאושר ונדמה שהכל טוב – אביו פונה אליו בשלב מסוים ואומר לו שעליו להציל את הממלכה מפני האביר האפל שייבש והשחית אותה. כלומר, הוא שולח אותו למשימה מסוכנת מאוד ותובע מבנו להפגין אחריות לגורלו של העולם", אומרת סמיט.

בדרך כלל, מבהירה סמיט, נוטים להתייחס לסיפור חייה של לינדגרן כאל אגדת סינדרלה: מישהי שגדלה בכפר, כתבה לבתה סיפור שאחר כך זכה בתחרות סיפורים ונהפכה בן לילה לכוכבת עולמית. "אבל כשכתבתי את הספר עליה, היה לי מאוד חשוב לא להעלים את הפרק הקשה הזה בחייה. הכעיס אותי שבאיזו ביוגרפיה אמריקאית שלה שקראתי, המיועדת לילדים, דילגו בקלילות מעל הפרק הזה ופשוט כתבו שכעבור ארבע שנים נולדו לה שני ילדים. התקופה הזאת היתה קו השבר של חייה, ולא מוסרי בעיני להוציא דבר כזה מביוגרפיה, גם אם היא מיועדת לילדים. אני חושבת שהטראומה של לינדגרן הפכה אותה לאדם שמסוגל להבין את ההחלטות השגויות שאנשים מקבלים לפעמים, או החלטות שהן כביכול בלתי־אפשריות, החלטות שמן הצד נראות לא פעם כדברים שלא ייעשו, כמו למסור את הילד שלהם לידיו של מישהו אחר", אומרת סמיט. "היא תמיד מראה בסיפורים שלה שלא האדם הוא רע, אלא התנאים הסביבתיים הם שהופכים אותו לכזה"."

אגדת אסטריד מאת שהם סמיט | איור: סשה נאומוב | צלטנר ספרים 2015